ההתנגדות לטיפול כחלק מהתהליך


ה‏התנגדות לעזרה וטיפול במצב של הסתגרות וחוסר תפקוד היא חלק בלתי נפרד מהתהליך.

כשאדם פונה להסתגרות בחדרו הוא קודם כל מבקש לשמור על עצמו. זהו אקט הישרדותי, שמסייע להחזרת תחושת שליטה ובטחון מפני איום כלשהו, אמיתי או מדומה.

כשהסביבה הקרובה מציעה עזרה וטיפול היא עושה זאת בדרך כלל מדאגה עמוקה ורומזת בכך כי נדרש שינוי. מבחינת האדם המסתגר הצעה זו מחזירה את תחושת האיום, והיא מביאה, במקרה הטוב, לתגובות כועסות כמו "מה אתם רוצים ממני?", "טוב לי ככה" או "אני בסדר, לכו לטפל בעצמכם...". במקרים אחרים היא זוכה לתגובות של אלימות או אדישות והתעלמות.

הורים רבים עומדים חסרי אונים מול ההתנגדות הזו ומרגישים כי אין טעם לפנות לעזרה מקצועית מאחר ובמילא לא יהיה שיתוף פעולה מצד הבן או הבת. הם מחכים שהוא ייצא מהחדר ויבקש בעצמו את העזרה. יהיו מקרים בהם הסבלנות משתלמת, אולם ברוב המקרים, ככל שהזמן עובר הם נוכחים שאם הוא או היא כבר יוצאים ויוצרים עמם קשר, פעמים רבות זה לבקש מהם עוד כסף או עוד סיוע במטרה לתחזק את מצב ההסתגרות.

כמו לבן או לבת המסתגרים, גם לבני המשפחה מאד קשה לפנות לעזרה מאחר והם נמצאים בתהליך מקביל: תחושת הביטחון שתהליך ההסתגרות מספק לאדם המסתגר יוצרת פעמים רבות שקט בבית, שיכול להתאים לכולם.

הזמן הנכון לפנות לעזרה מקצועית הוא לא בהכרח כשההתנגדות תתפוגג. למעשה, ההתנגדות היא הבסיס והתשתית לשינוי. היא מעידה כי אצל האדם המסתגר קיים כוח.

בתהליך של עבודה טיפולית מערכתית משותפת עם האדם המסתגר וסביבתו הקרובה, ניתן להפוך כוח זה למחולל השינוי.